31.12.2023: סיכום השנה בחמישה רגעים

לפני המטרד הזה של השביעי באוקטובר חוויתי כארבעה חודשים כמעט חלומיים בין יוני 

לאוקטובר. נכנסתי קצת יותר באינטנסיביות לעיתונאות ספורט ממוסדת וזה אחר זה חוויתי 

ארבעה אירועים נדירים באיכותם.

גמר הNBA בפלורידה וקולורדו שהיה קצת המשך לביקור בסומבור שבסרביה כמה שבועות קודם לכן.

אחר כך נהגתי עם חבר 1300 קילומטר לכל כוון  לטור דה פראנס -  שם ביקרתי בדיוק ביומיים

 בהם זה הוכרע.

אחר כך אליפות העולם באתלטיקה הגיעה לעיר בה אני מתגורר. בדקתי בגוגל מפות: קו הסיום של המרתון היה 260 מטרים מפתח ביתי. האיצטדיון דווקא רבע שעה נסיעה. 

ואז לאליפות העולם ברוגבי בצרפת. נסעתי אליה שלוש פעמים. שני סופי שבוע - במארסיי ובפאריס בעולם הקודם. ולאחר תחילת המלחמה רק למשחק הגמר עצמו. 

כן, ברור שכיף. 

אז חמשת רגעי השנה מהאירועים הללו:

יוני, פלמנגו פארק, מיאמי

את הזמן בין משחק 3 למשחק 4 העברתי הרבה מהזמן בצפייה במשחקי פיק אפ מאד חזקים

 בפלמנגו פארק. היו שם שחקנים ששיחקו קולג׳ים ואפילו מקצועני באירופה. אחד שנחתך מליגת קיץ בוגאס. היה הייטקיסט מסיאטל, בחור לבן, שסיפר לי שעשה אקזיט באיזה עניין טכנולוגי והתגורר בפנטהאוז בסאות׳ ביץ׳ והיה אולי השחקן הטוב בפארק.

והיה עמנואל שסיפר לי את סיפור החיים שלו. הוא מאלו שהגיעו מקובה על סירות פליטים. הוא מוסיקאי ופסיכולוג. הוא היה הפרו-לברוניסט ביותר בויכוחי הטראש טוק בין אלו

 שמחכים לתורם לשחק.

אדם מואר. דיבר איתי על כדורסל כקהילה בתוך עיר שהיא תערובת של נוחות וחיים קשים.

ואז עזב רגע למגרש סמוך. שם שיחקו ילדים בגילאי חטיבת ביניים. דיבר ממושכות

עם ילד אחד: ״אבא שלו היה בבית אחרי הרבה זמן״, אמר כשחזר והוסיף ״זה גרוע בהרבה  משהוא לא נמצא״.

מדברים בפארק

יולי, בדרך מסיינט גרביס לקורשבל 

הטור דה פראנס הוכרע בקטע ה-16. בעליה לקול דה לה לוז פוגצ׳ר נשבר ווינגגור ניצח. אבל מי שלא נשבר היו הצופים. זה היה כאוטי לחלוטין. נסעתי ברכב לווי של הקבוצות וראינו הכל. עצרנו בקמפינג של אוהדים ואוהדות מלטביה מעל אגם. הם היו שתויים ואם להיות בלתי פוליטקלי

קורקט - גם מחורמנים לחלוטין כשעברו הרוכבים. 

על הקול דה לה לוז, אחרי טיפוס של 2000 מטרים על פני 28 קילומטרים, זה במלים אלפיים מטר טיפוס בעשרים ושמונה קילומטרים, פרצה קטטה. פאו בילבאו היכה אוהד. וינגגור התנגש במכונית

 משטרה.

.

 ואז הבנתי משהו. בכל אירועי הספורט הגדולים של העולם הכרטיס הכי טוב שייך למי ששילם

 הכי הרבה כסף. בטור דה פראנס הוא למי שטיפס, באופניים או ברגל, או ישן באוהל בשטח. זה יכול להיות כל אחד.

ויו לה ספורט! ויו לה טור! דמוקרטיה! 

דמוקרטיה צרפתית יש לציין. נזכרתי במשפט: ״האנגלי אוהב את הדמוקרטיה כמו את אשתו. דואג לה בכל מאודו. והגרמני אוהב את הדמוקרטיה כמו את סבתו. כי אמרו לו. והצרפתי אוהב את הדמוקרטיה כמו את אהובתו הראשונה - מתנהג בגללה בטיפשות תהומית״.

אולטראס וינגגור

אוגוסט, מחוץ לאצטדיון האתלטיקה בבודפשט

את טקסי המדליות ערכו מחוץ לאיצטדיון על בימה קטנה. כדי שהקהל יוכל להיות ממש בסמוך

לכוכביו הנערצים. הברקה עצומה. 

פמקה בול עמדה על דוכן המנצחים לקבל את מדליית הזהב הראשונה שלה באליפות עולם. אחת עוד תבוא בבודפשט ואחרות עוד יבואו.

וכשמכריזים על המדליות אומרים מי מעניק אותן. הודעה שלרוב סתם נבלעת ברעש הקהל. וכך הודיע הכרוז שאת המדליה תעניק קסניה שישקה שבשנות השמונים הייתה אלופה 

ב-60 משוכות באולם. איש לא ייחס לכך שום משמעות, איש לא זוכר את זה. זה היה מזמן וזה היה באולם שזה לא כל כך מעניין. אין אלמוני יותר ממנה.

 חוץ מפמקה בול עצמה. שפשוט הביטה בשישקה וחייכה ומחאה לה כפיים.

מחכות בתור לרוץ 4x400. גם פה בול ניצחה

אוגוסט, כיכר הגיבורים בבודפשט

בסיום ההליכה ל-35 קילומטר, גם זה הסתיים בכיכר ליד ביתי, פגשתי את וויין סניימן הלא הכי אגדי. הוא מדרום אפריקה. מקום 21 להליכה ל-35 קילומטרים.  מקום אחד אחרי גיאופוני האיטלקי. הקדים במקום אחד את טור מספרד.

שאלתי אותו על הבדיחות שאנשים מספרים על הלכים. ״אנשים יכולים לשבת בKFC ולספר בדיחות על מה שהם רוצים״, ענה יפה. אחר דיברנו על למה הוא הולך באליפויות עולם. מסתבר שהוא כבר פרש. הוא מורה למתמטיקה ליד דרבן אבל הוא לימד כיתה חדשה

 השנה בחטיבת ביניים והתלמידים במחזור החדש כל כך אוהבים שיש להם מורה

 ספורטאי בינלאומי שהם ביקשו ממנו שיתאמן וישתתף בעוד אליפות. והוא נענה להם.

התאמן עבורם 12 שבועות. קצת אכזב לדעתו בתוצאה. חושב שיכול היה לסיים 10 או 15. אחר השיחה איתי וכמה עיתונאים מארצו הלך לדבר עם תלמידיו בזום.

וכך נראה הפסד כואב במכשולים

נובמבר, הסטאד דה פראנס

סיה קוליסי סיים את מסיבת העיתונאים אחרי גמר גביע העולם ברוגבי כשאגדיותו כבר בספירה אחרת. כשהחל משחק הגמר  היה רק הקפטן השחור הראשון של דרום אפריקה ואלוף עולם. עכשיו היה הקפטן השני להגן על 

הגביע העולמי. רק הוא וגדול השחקנים ריצ׳י מקאו באוויר הדליל הזה.

מסיבת העיתונאים הסתיימה וקוליסי ביקש להגיד עוד משהו. ״תודה לכם העיתונאים שמספרים

 את הסיפור שלנו. הספורט שלנו צריך את זה״, זה היה יפה. אנחנו חיים בעולם בו ספורטאי על, הרבה פעמים בצדק, ממש לא אוהבים את התקשורת. 

אחר כך כמעט כולם הלכו. קוליסי נשאר וצילם סלפי שלו עם הגביע עם כל עיתונאי דרום אפריקאי

 ואולי אחרים. אני בחרתי לא להצטלם. אני לא דרום אפריקאי וגם למדתי שככה עושים. אבל יכולתי לראות כמה הדרום אפריקאים מודים לו על המחווה.

אחר כך אסף אותם ואמר ״אני יודע כמה קשה להיות שבעה שבועות מחוץ לבית. לנו השחקנים היו

 את המשפחות פה - אתם ממש הקרבתם. לרוב הדרום אפריקאים אין שום אפשרות לטוס לאירופה. הם לא יגיעו לאליפות עולם בכל החיים שלהם. ואתם פה בשבילם״.

הבנתי מי האיש ומה מורשתו. 

אגב, קפטן אחר של דרום אפריקה, ג׳ון סמיט, אמר במהלך אליפות העולם ״יש לך שתי הופעות בכורה בנבחרת שלנו: הפעם הראשונה כשאתה לובש את החולצה והפעם הראשונה כשאתה עומד מול ההאקה״