21.07.2024: תקופתי בסיקור פורמולה-1

טוב, הגיע היום הזה בשנה בו אני צריך להתמודד עם הכשלון הכי גדול שלי ככותב ספורט. היום הוא הגרנד פרי של בודפשט, העיר לבשה חג, ואני הסתלקתי בשקט לאגם הבלטון לעשות חשבון נפש: איך מעולם לא הצלחתי לאהוב את הפורמולה-1?

דבר שבאמת הקדשתי לו מאמצים. 

זו לא הפעם הראשונה שאני מתגורר בעיר עם מרוץ פורמולה 1,  כי חייתי גם במלבורן. והייתי כצופה בשני המירוצים, פעם אחת בכל אחד ליתר דיוק. וראיתי את צבא האוהדים של פרארי פולש למלבורן, 25 שעות טיסה מאירופה, לתמוך במיכאל שומכר האגדי. ובאמת רציתי להיות חלק מהתשוקה האדירה לענף הזה.

חזרתי לארץ, וערכתי לתקופה את מגזין הספורט של הארץ, ובהחלט ניצלתי את מעמדי לקידום הנסיון שלי לאהוב פורמולה-1. הייתה לנו כתבת נהדרת בשם רוני חבשוש שהופעלה על כתבות עומק. לא רק כתבות על נהגים וקבוצות ותוצאות מרוצים. אלא גם על עיקולים אקזוטיים והיסטוריה של מסלולים. ורכשנו אינפוגרפיקות מהממות של המסלולים ומבני המכוניות וזרימת גזים בתוך המנוע ודרכי הפעולה של בלמים חדשים ועוד. וגרפיקאית בשם אולגה עמלה שעות על תרגום שלהם לעברית. אני מציין את אולגה כי היא אמרה לי פעם שהספורט הזה די טפשי.

בנוסף, ניצלנו את הקשר עם ה'גרדיאן' לתרגום כתבות. אפילו לא שלחתי לתרגום אלא תרגמתי אותן בעצמי מרוב מחויבות לעניין. זכורה לי אחת נהדרת על חואן פאבלו מונטויה הקולומביאני. 

מודה ומתוודה: תמיד הפליתי לטובה את הפורמולה-1. תמיד עשיתי מאמץ נוסף מתוך רצון אמיתי לאהוב את התחום. בזמנו צירפתי את דובי מילר לדה באזר כדי שיכתוב על זה. ולא הצלחתי. לא אוהב פורמולה-1. אפילו לא מחבב.

*

ובכל זאת עשיתי את המאמץ הנוסף האחרון, וארגנתי לעצמי אקרדיטציית עיתונאי למרוץ בודפשט. כי הרי אולי כל הבעיה היא שאני לא חי את זה מספיק מקרוב? זה היה המרוץ של 2009 בו ניצח לואיס המילטון. 

אבל למרוץ בסופו של דבר לא הגעתי! מה שקרה הוא שלמבחנים לא יכולתי להגיע, הכל בסדר - אגיע למרוץ עצמו - אבל ביום המבחנים עפה חתיכת קפיץ ממכונית הבראון של רובנס בריקלו. וחתיכת המתכת הזו פשוט עפה לתוך הגולגולת של פיליפה מסה שנסע לתומו באיזה 300 קמ״ש בפרארי שלו והתיישבה שם. שזו בעיה.

בקיצור נהיה סיפור - מסה בבית חולים - אף אחד לא יודע אם יחיה ואם ימות. זה כמובן חשוב מהמרוץ עצמו ולכן ביום המרוץ בשעת פתיחת המרוץ, אני לא נמצא במסלול אלא מתייצב מול בית החולים הונבד בבודפשט. שם מחכים כבר שלושה צוותי טלוויזיה ברזילאים עם ניידות שידור ועוד המון עיתונאים, בעיקר ברזילאים. וכשאני שואל אחד מהאנשים שלהם למה הם שם הוא לא מתחרבש יותר מדי ואומר ״תיכף יודיעו שפיליפה מסה מת״.

למקום הגיע איזה בכיר מטעם בית החולים, ולצידו רופא של פרארי. הרכב וארשת חמורת סבר שבהחלט הלמו הודעות דרמטיות כאלו. אבל אז הייתה סטייה קלה מהתסריט: הרופא ההונגרי הודיע באנגלית טובה במבטא הונגרי כבד שמצבו של מסה חמור אבל יציב והוא יצא מסכנת חיים מיידית. ובמקביל הגיעו ידיעות שהמירוץ בהונגרו-רינג יוצא לדרך. 

לכאורה ידיעות משמחות. לכל אדם באשר הוא אדם, אבל ספציפית לעולם הפורמולה-1 וספציפית לברזיל. אבל צוותי הטלוויזיה משם לא ראו את זה כך.

״למה אתם לא מודים שמסה מת והאם הסיבה שאתם לא מודים שהוא מת קשורה לכסף שאתם הולכים לעשות מהמרוץ?״, שאל מישהו.

בוא נאמר שהרופא היה קצת המום מהשאלה. רופאים בהונגריה לפעמים משלימים הכנסה בשוק הפרטי, אבל לא בטוח שהוא עמד לעשות כסף מקיום המרוץ בהונגרו-רינג. אבל הוא חזר בפנים ישרות ולאט ובאדיבות על דבריו שפיליפה מסה חי ומצבו יציב. 

זה לא ענין במיוחד את רשתות הטלוויזיה הברזילאיות. ״אתם רצחתם את איירטון סנה ועכשיו רצחתם את מסה״, זרק מישהו טענה שאם יורדים לעומקה היא אומרת שבית חולים הונגרי היה מעורב ברצח לא מפוענח של נהג מרוצים ברזילאי, שנהג כמו משוגע במרוץ בסן מרינו 15 שנים קודם לכן. פניו של ההונגרי הלבינו. אני לא בטוח אם זה היה כי טענת רצח נזרקה לאוויר או כי לא הבין על מה מדברים. אולי הוא לא אוהב פורמולה-1. אני מכיר אנשים כאלו.  

״מצבו של מסה משתפר ואלו ידיעות מעודדות. הוא בידיים טובות״ ניסה הרופא שוב והרופא של פרארי הנהן. ללא הועיל. הברזילאים צעקו. אולי מסה לא מת, אבל הסיפור שלהם מת על בטוח. והמרוץ עצמו לא מעניין.

*

"אתה תראה, יודיעו על זה ביום שני״, אמר לי אחד הברזילאים. אני שלחתי הודעה לסגן העורך מולו עבדתי, רביב שכטר, במלים ״כרגע מסה לא מת״.

״ההיסטוריה תשפוט את הרופאים הללו״, סיכמתי לעצמי.

ההיסטוריה אכן שפטה אותם. הם יצאו זכאים.

מסה היה מאחרי ההגה של הפרארי כבר במרוץ הפתיחה של העונה הבאה.